בן בלה והרצל. נולד ביום י' בטבת תשנ"ח (8.1.1998) בקריית גת. ילד שני במשפחה, אח של אסתר, אור-מאיר ושלו.

התינוק שנולד נקרא מתן, כיוון שהוריו חשו שהוא עבורם כמתנה מהאל. הוא גדל והתחנך בקריית גת, למד בבית הספר היסודי "אפרים בן דוד". ילד חכם ומבריק, הצליח במיוחד במתמטיקה ובתנ"ך. בכיתה ו' זכה במקום הראשון בחידון התנ"ך הבית-ספרי. בשעות הפנאי עסק בספורט, בעיקר שיחק כדורגל בקבוצות באזור מגוריו ואף זכה במדליות במסגרת תחרויות בענף.

מגיל צעיר בלט בחריצותו. באחת מחופשות הקיץ, כשהיה בן כעשר וחצי, השתוקק לעבוד. הוא ביקש מאימו שתבדוק עם בעלי המכולת, ואף שהיה צעיר מאוד התקבל לעבודה שם ומדי בוקר התעורר מוקדם ועבד בחריצות ובזריזות. בכסף שהרוויח קנה לאימו, לרגל יום הולדתה, דיסק, ערכת טיפוח וחטיפים. "הייתה לו נתינה עצומה", סיפרה האם.

כשהיה מתן בן חמש-עשרה הוחלט בהתייעצות עם רב להוסיף לו את השם עילאי.

מכיתה ז' ועד י"ב הוא למד בבית הספר המקיף "אורט שלאון" בקריית גת, בתיכון בחר במגמת פסיכולוגיה. היה לו חשוב לסיים את הלימודים עם תעודת בגרות מלאה ולהוכיח לעצמו ולהוריו את יכולותיו, ואכן כך היה. לאורך השנים נרקמו בינו ובין המחנכות שלו מערכות יחסים קרובות ונוצרו חיבורים מיוחדים. הוא רחש להן כבוד רב, והן העריכו אותו. המחנכת בת חן חזרה ואמרה לו: "אתה תהיה קצין ותגיע רחוק, יש לך כל הנתונים".

לעילאי מתן היה קשר קרוב עם בני משפחתו, והוא היה מודל לחיקוי לאֶחיו הצעירים. אחיו שָׁלֵו תיאר: "קראתי לך פיימן ... היינו בקשר מטורף שאף אחד לא יודע, תמיד היית לוקח אותי, תמיד היית מביא לי כסף כשהייתי צריך ... תמיד היית מאחוריי, בטוב וברע". בימי שישי אחר הצוהריים, כשבני המשפחה נחו לקראת השבת, נהגו שני האחים לשבת יחד, שוחחו וצחקו. "כששאלת אותי 'מי המודל לחיקוי שלך?' אמרתי לך 'אתה', כי אהבתי איך שהתנהגת, ולא משנה במה זה", סיפר האח.

גם עם המשפחה המורחבת שמר על קשר טוב, ודודתו לריסה סיפרה שתמיד דיבר איתה בנימוס ושלאחר שנפצעה התעניין בכנות בשלומה.

עילאי מתן היה בחור מוכשר, מיוחד ורציני, הגון ומשרה שלווה סביבו, האמין ללא עוררין באלוהים. בעל תובנות בוגרוֹת, עם שמחת חיים וקסם אישי. המראה שלו וחיוכו כבשו את כולם. היה לו חשוב להיות במרכז העניינים, כדברי אימו, וכאדם חברותי האוהב את הבריות מצא זמן לכל אחד שנזקק לתשומת ליבו. צעיר אכפתי, רגיש ודואג למשפחתו, לחבריו ולכל סובביו, בלטו בו מידת החסד והרצון לנתינה לזולת גם כשזה היה כרוך במחיר אישי.

במהלך חייו הציב לעצמו מטרות ועשה את כל הנדרש כדי לממש אותן, שאף להתפתח ולצמוח בלי תלות באחרים. הוא ניחן בחריצות ותמיד מצא זמן לעבוד. חלומו הגדול היה לפתוח מסעדה בעזרת כסף שיחסוך. כן חלם להיות מציל ולטייל בעולם.

עילאי מתן אהב לבלות עם חברים במועדונים ובמסיבות טבע בסופי השבוע, לטייל ולקנות בגדים. כשהייתה לו חברה הירבה להיות איתה ולפנק אותה.

ביום 7.8.2016 התגייס לצה"ל ושובץ בחיל הטכנולוגיה והאחזקה. את הטירונות עשה בבסיס ההדרכה של החיל (בה"ד 20) בעיר הבה"דים בדרום, בפלוגת "צור". לאחר מכן שובץ לקורס טכנאי מערכות הנעה ברכב באגד ארטילרי של "עוצבת הפלדה", אוגדה 162. הוא קיווה להתקדם בסולם הדרגות.

בהיותו בשירות המשיך לעבוד בחופשות ולחסוך כסף, עבד באולם האירועים "דוריה" שבקיבוץ שדה יואב.

במוצאי שבת 5.11.2016 הסיע ברכב את אחיו של חברתו, אושרי עזרא מגידיש בן השש-עשרה, לחברים. השניים נקלעו לתאונת דרכים עם אוטובוס בצומת עוזה, דרומית לקריית גת. מותם נקבע במקום.

טוראי עילאי מתן סבן נפל בעת שירותו ביום ה' בחשוון תשע"ז (5.11.2016). בן שמונה-עשרה שנים וחצי בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית גת. הותיר הורים, אחות ושני אחים.

בלה אימו כתבה: "כך תחלוף שנה נוספת בלעדיך, ועוד חג יחלוף ללא החיוך והנוכחות שלך. לאורך כל התקופה, אבא ואני עסוקים בעשייה לעילוי נשמתך ... חסרונך מורגש בכל רגע ורגע ביום, בכל חג, מועד וציון במהלך הדרך ... אור אחיך בחר להמשיך בדרכך ולהתגייס אף הוא לחיל הטכנולוגיה, ואתה ברוחך ליווית אותנו. שָלו עונד את הדסקית שלך ושומר עליה בכל יום ומשתדל בכל דרך לצעוד בדרכך, ואתה מודל לחיקוי לנגד עיניו. באלבומים נשארו התמונות שלך, בליבנו השארת זיכרונות וכאב שמלווה אותנו יום יום, דקה דקה, ואני אימך מתפללת שדמותך וזיכרונך יישארו בקרב חבריך לנצח נצחים".

בשנת 2005, כשהיה עילאי מתן בכיתה א', כתבה אימו שיר עליו שנקרא "אחבק אותך". לכבוד בר המצווה שלו החליטה להלחינו ולהקליטו, ולאחר נפילתו היה השיר לשיר זיכרון: "יום יום אני נושאת תפילה לאלוקים / שיעניק לי את הילד שעליו תמיד חלמתי / ממתינה ומצפה כולי בתקווה הינה אתה בא.

פזמון: אחבק אותך בן אהוב שלי / אתה יחיד ומיוחד ליבך תמיד איתי / אף פעם לא תפחד אהיה שם בשבילך / אשמור עליך ואגן כמו ציפור בקן.

את עינייך הגדולות תמיד אני ראיתי / את צחוקך הראשון אני שמעתי / מאושרת אין ממני בעולם / הינה אתה כבר כאן.

הינה גדלת ולקרוא אתה יודע / אתה ילד חכם ילד משגע / אין כמוני מאושרת אתה ילדי / ולא יהיה אחרת".

ביום הולדתו התשע-עשרה של עילאי מתן, שחל מספר חודשים אחרי נפילתו, כתב אחיו שָלו: "חיים שלי, רציתי להגיד לך מזל טוב, נשמה שלי. אני אוהב אותך הכי בעולם כולו ובלי סוף ... היום נבוא אליך עם כמה בלונים וכמה פרחים, כפרה, שיהיה לך שמח. נשב, נצחק ... אוהב אותך אחי, וניפגש בסוף, אתה יודע, מלאך שלי".

דודתו ליאור כתבה: "דואג, אוהב ונאהב, רצית להספיק כמה שיותר בזמן שהיית פה, זמן שהיה קצר מדי. המחשבה שלא נראה אותך מתבגר ומתפתח היא כל כך קשה. ממש לא נתפס לי שאתה לא פה. אתה בליבנו תמיד, אוהבים ומתגעגעים מאוד".

דודו אלכס כתב: "עצרו את כל השעונים, נתקו את הטלפון / השתיקו את הכלבים הנובחים שטופי הלשון / השתיקו את הפסנתר והתופים, ותנו לדממה כבוד! / הביאו את ארון הקבורה והרשו נא לאבל לבוא. / קראו למטוסים לעוף מעל לראשנו ולצייר בשמיים שתי מילים: 'מתן איננו'. / קשרו סרט אבל על צווארי היונים בכיכרות ולשוטרי התנועה הלבישו כפפות שחורות. / מי צריך עכשיו כוכבים? כבו אותם! כסו את השמש ואת הירח גם!

ילד יקר שלנו. תחסר לנו כל כך, תחסר לנו אהבתך האינסופית ... למשפחה ולילדים ... נתגעגע אליך בכל יום, כל דקה. טוב ליבך ונשמתך הגדולה יחסרו לנו מאוד מאוד".

חברו הקרוב אלעד כתב: "פיימן, גיבור ... נלקחת כל כך צעיר עם שאיפות ענקיות לגבי העתיד. הלכת לנו בלי להשאיר שום דבר חוץ מתחושת פספוס ענקית לגביך. אתה חבר שלי וחבר יקר מאוד שחסר לליבי. התקופה הזו שעוברת בלעדיך קשה לי וקשה לכולם. התקופה הזו של הצעירות, הצחוקים, החוויות המשותפות שרק אתה היית יודע ליצור. אני אוהב אותך. אזכור אותך לעד, ובעזרת ה' נעשה למענך דברים שתהיה גאה בנו, בחברים שאוהבים אותך כל כך ומתגעגעים עד אין סוף".

רז, בת דודתו, כתבה ביום הזיכרון תשע"ז: "אני עומדת. וחושבת. ומתפרקת. וכל מילה מזכירה לי אותך. לא חשבתי שיום יבוא ואהיה קרובה לאותן משפחות שכולות. אני יודעת שלא נלחמת פיזית, אבל תמיד נלחמת עליי, על המשפחה שלך, על החיים שלך. המפקדים פה מסתכלים עליי יום-יום, ואף אחד לא יבין ויידע שיש לי לוחם, שלא יחזור אף פעם. וביום הזה הכול נחתם. עילאי מתן, תמיד היית ותישאר לי ללוחם. תודה".

בצומת עוזה, שם התרחשה התאונה שגבתה את חייו, הוקמה פינת הנצחה ובה גלעד לזכרו של עילאי מתן. על האבן כתב דודו אלכס: "התשמע קולי רחוקי שלי, התשמע קולי באשר הנך..." בבית הספר המקיף שלאון בקריית גת, שבו למד, הוקמה פינת זיכרון לשני ההרוגים בתאונה, עילאי מתן ואושרי עזרא.

עילאי מתן מונצח באתר ההנצחה לחללי חיל הטכנולוגיה והאחזקה שהוקם בנתניה.